הסופר ג'ון פיינסטיין התלווה במשך עונה שלמה למאמן השנוי במחלוקת בובי נייט.
בוב נייט היה אבא יחיד. הוא היה משתדל לאסוף את הבן שלו מבית הספר, ללוות אותו למשחקים, ועוד... אבל במשחקים, בגלל היותו ה-מאמן של הקבוצה הכי חשובה במדינה, הוא היה מגיע בשקט, מוצא פינה שלא תפריע לקהל או לבן שלו, וצופה במשחק בשקט. בדרך חזרה הביתה הוא היה מחכה עד שהבן שלו ישאל מה הוא חושב על המשחק לפני שהיה אומר מילה. אם יש משהו ש-20 שנים של אימון לימדו את נייט, זה הסכנה בהורים שדוחפים יותר מדי.
"אף פעם לא היה אצלי שחקן טוב שהבריז משיעורים. אני לא חושב שילד כזה יכול לשחק אצלי. אין לו את המשמעת שדרושה כדי ללכת לשיעורים? כנראה אין לו גם את המשמעת שדרושה כדי להיות שחקן מספיק טוב שמסוגל ללמוד כל מה שאני דורש." אולי היו שחקנים כאלה יוצאי דופן, אבל הם לא החזיקו מעמד מספיק זמן כדי לגלות.
עוד בנושא חשיבות הלימודים - לחצו כאן.
יום של משחק הוא גם היום היחיד בו נייט מדבר לשחקנים ואין להם מחברת. בשאר הפעמים יש להם מחברת אדומה גדולה. נייט לא רואה סיבה שהם לא יכתבו, בדיוק כמו שהם כותבים בשיעורים באוניברסיטה. "ההבדל היחיד הוא שבקורסים שלהם יש חוברת קורס. אצלי אין." כשנייט מדבר הם כותבים, והם יכולים לכתוב כמה שהם רוצים ואיך שהם רוצים. נייט לא בודק את המחברות שלהם באופן קבוע, אבל השחקנים בכל זאת נזהרים לא לכתוב שם שום דבר שאינו קשור ישירות לדברים שנייט אומר, משום שלפעמים הוא מרים מחברת כדי לראות מה נכתב בה.
מה זה אומר להיות student of the game?
נייט אהב שאומרים לו שהוא מעולה. אבל היו לו ימים שהוא לא היה מעולה, והיו חברים שהיו מסוגלים לומר לו את זה. הוא שאל אחד מהם איזה ציון היה נותן לו על המשחק של אתמול.
"עם השופטים היית יחסית בשליטה, אז הייתי נותן לך 6 מתוך 10. עם הילדים הייתי נותן לך 4."
"כל כך נמוך? למה?"
"שמעתי אותך מהיציע מקלל אותם כמה פעמים. אין מצב שאתה מקבל יותר מ-4."
לנייט היה קשה לשמוע דברים כאלה, אבל הוא מקשיב לתשובה כשהוא שואל שאלה.
אם אנחנו דורשים מהספורטאים להקשיב, כדאי שנעשה זאת קודם בעצמנו.
איזייה תומאס, ששיחק אצל נייט באינדיאנה, אמר פעם כשנשאל על נייט: "אתם יודעים, היו פעמים שאם היה לי אקדח הייתי יורה בו, והיו פעמים שפשוט רציתי לחבק אותו ולהגיד לו שאני אוהב אותו."
ככה זה בוב נייט. הוא רואה את העולם בשחור ולבן, אז ככה שחקנים רואים אותו, וגם רוב האנשים הקרובים אליו.
הספר הצליח מאוד, אבל נייט לא אהב אותו. לא את הספר, ולא את הסופר, שמתאר:
"כמובן, נייט היה זה שאיפשר את הגישה לכל שיחה ולכל מקום. הוא חשב שמה שאנשים יקראו יהיה על מאמן שדואג לשחקנים שלו, שמוודא שהם לומדים היטב ומייצגים את עצמם ואת האוניברסיטה בצורה הטובה ביותר. אני חושב שזה בדיוק מה שקרה. לא כתבתי על מאמן קדוש. כתבתי על מאמן אנושי ובעל פגמים. כתבתי על מאמן מבריק בעל מוטיבציה אדירה. אדם פגום, אבל אדם טוב. וגם אחרי כל השמות הלא נעימים שהוא קרא לי ולאחרים, אני עדיין מרגיש ככה. כמה קללות לא שינו את דעתם של רוב האנשים על בוב נייט. וגם כשהן יופנו כלפיי, הן לא ישנו את הרגשתי."
"סטיב, מה אנחנו בדרך כלל עושים במצבים כמו זה [שחקן שמבריז משיעורים]?
דאריל לא עבר על החוקים של ה-NCAA. הוא לא נכשל בשום קורס.
אבל הוא לא עמד בסטנדרט שבובי נייט הציב.
סטיב אלפורד ענה בלחישה "ובכן, בדרך כלל השחקן הזה כבר לא פה יותר..."
"נכון.
דאריל, אתה כבר לא פה יותר."
אחרי מספר ימים קשים דאריל הגיע להבנה שאם הוא ישלים את כל השיעורים שהחמיץ הוא יוכל להישאר. הוא עשה בדיוק את זה. אם יש שני דברים שבוב נייט לא יכול לסלוח עליהם אלה שימוש בסמים ושקרים. דאריל לא עבר על אף אחד מאלה.
נבחרת ארה"ב הייתה רגע לפני משחק הגמר שלה באולימפיאדה.
בובי נייט נכנס לחדר ההלבשה וכמו תמיד, סובב את הלוח כדי לכתוב את השמות של החמישיה של היריבה כדי לכתוב מי שומר על מי, והוא ראה שמשהו כבר כתוב שם.
"קואץ, אחרי כל החרא שעברנו, אין מצב שאנחנו מפסידים הערב".
המסר נכתב על ידי מייקל ג'ורדן.
נייט הכין נאום, אבל במקומו הוא פשוט אמר "בואו נלך לשחק".
הוא אמר למאמנים שאיתו בצוות "המשחק הזה יהיה גמור תוך 10 דקות".
הוא טעה.
זה היה גמור אחרי 5 דקות.
התוצאה הסופית הייתה 101-68.
לחצו כאן כדי לראות את מייקל ג'ורדן משחק בנבחרת ארה"ב בגיל 21.
בניוזלטר שנשלח לכל הרשומים אליו (זה בחינם...) הגירסה המלאה עם עוד ציטוטים ותובנות מהספר.
אם רוצים, שלחו לי הודעה ואשלח לכם.
