גארי ויטי עבר את הגדולים ביותר שיש למשחק הכדורסל להציע, והוא מספר סיפורים שאפשר ללמוד מהם הרבה.

על המאמן פט ריילי:

כשהגעתי לראיון עבודה עם הלייקרס, ג'רי ווסט בכבודו ובעצמו בא לאסוף אותי משדה התעופה. נסענו לפגישות עם פט ריילי, וישבנו שש שעות. דיברנו על הכול – תזונה, אימוני כוח, גמישות, פסיכולוגיית ספורט. פט ריילי, המאמן, עושה רושם של מאמן מתקדם, כזה שכל הזמן מחפש עוד יתרון קטן ומוכן לנסות כל דבר שיעזור לקבוצה.

הוא שואל אותי איך אבנה תכניות אימונים לשחקנים. בתקופה ההיא רוב מאמני הכושר היו אומרים לשחקנים שלא כדאי להם להרים משקולות כי זה יפריע להם לקליעה. אבל ריילי יודע שזה חשוב ושואל איך אגרום לשחקנים לעשות את זה. אני עונה שקודם צריך לדעת מה המטרה עבור כל שחקן. אם הוא אמור לשחק בעמדה שדורשת כוח ופיזיות, התהליך יהיה אחד. אם הוא יצטרך לשחק בעמדה שדורשת זריזות וקלות תנועה, התהליך יהיה אחר.

ריילי מהנהן בראשו.

ואז גם צריך להוריד עומס. הרי לא תיתן לרץ מרתון לרוץ 25 קילומטרים יום לפני התחרות שלו, נכון?

ריילי, שאוהב שהשחקנים עובדים קשה, מתחיל לשקול את נושא הפחתת העומס.

ואז צריך לשקול מתי לעצור, כי לא משנה כמה נתאמן, לא נרוויח שיפור החל מנקודה מסוימת. לפעמים עדיף לעצור ולתת לגוף להתאושש.

ריילי למד מושג חדש והוא שוקל להעסיק אותי כי אני צעיר, חדשני, ועדיין לא התקלקלתי מהיומיום של ה-NBA.

קואץ' ריילי מפורסם בגלל האינטנסיביות שלו ותשומת הלב שלו לפרטים. הוא דוחף את כולם הכי חזק שיש, אבל הוא הרוויח את ההערכה שלי לנצח על ידי זה שהוא עובד יותר קשה מכולם. הוא מתייחס לכולם בכבוד. אף פעם לא ראיתי אותו מביך אף אחד. לנסות להרוויח את הכבוד שלו מעורר בי יותר מוטיבציה מאשר לנצח את הסלטיקס אפילו.

כשאנחנו עולים על האוטובוס למשחק, אני רואה משהו שלא ראיתי מעולם. ריילי אף פעם לא מרשה לאנשים חיצוניים לקבוצה לעלות על האוטובוס. לאף אחד. אף פעם. אבל היום שונה.

היום אבא של קארים מצטרף אלינו. וריילי מבין, ולא אומר מילה. אם קארים צריך את אבא שלו באחד המשחקים הגדולים של הקריירה שלו, אז ריילי מאפשר את זה, לטובת הקבוצה.

על הכנה מראש ואחריות:

סאן צו אמר בספרו "אמנות המלחמה" שהלוחם שמנצח קודם מנצח ואז יוצא לקרב. הלוחם שמפסיד קודם יוצא לקרב ואז מנסה לנצח.

אחת מהמשימות בתפקיד שלי היא להיות אחראי על כל סידורי הנסיעות – וזה בעצם אומר להזיז משלחת של עשרות אנשים על פני כל ארצות הברית. לא רציתי לעסוק בזה, זה לא מה שלמדתי כשלמדתי את התפקיד, אבל זה חלק מהדרישות בלייקרס, אז אני עושה את זה כמיטב יכולתי. יש בזה יתרון גדול: כשאני אחראי על הדברים האלה, אני לא צריך לסמוך על אנשים אחרים. אני יודע מתי נגיע, מתי נצא, מה נאכל, כמה זמן ייקח לנו לנסוע. הכול בשליטתי.

באחד ממשחקי הפוטבול שהייתי בהם ראיתי מזגנים ניידים בחדרי ההלבשה. אחרי שהסלטיקס ייבשו אותנו מרוב חום במשחקים מולם, אמרתי לעצמי שאמצא לזה פתרון אם יהיה לנו עוד מפגש אצלם. רשמתי לעצמי את שם החברה. הבעלים של החברה הוא אוהד רציני של הלייקרס. תמורת שני כרטיסים לאחד ממשחקי הגמר הוא הסכים לספק לנו שני מזגנים ניידים לחדר ההלבשה בבוסטון (שם ניסו שוב לייבש אותנו). הפעם באנו מוכנים.

פעם הגענו בשעה 1:00 בלילה ממשחק, ולמחרת היה לנו משחק נוסף. רצינו להתאמן אימון קל בבוקר, אבל המלון היה די רחוק מהמגרש, וריילי לא רצה שניסע כל כך הרבה בשביל אימון כל כך קצר. הוא אמר לי למצוא מגרש אחר. ב-1:00 בלילה. לא היו אז טלפונים ניידים.

אמרתי לו שאין סיכוי. הוא שאל אותי "ניסית?" ועניתי שלא.

הוא אמר "תנסה."

הערתי כמה אנשים שהעירו כמה אנשים, ולמחרת בבוקר התאמנו באולם של האוניברסיטה הקרובה.

למדתי לא להגיד לריילי "לא יכול", ולמדתי גם לצפות אירועים כאלה מראש, להיות שניים שלושה צעדים לפני ריילי. ניסיתי להסביר לו דברים, לנמק. הוא אמר לי "אתה לא צריך להסביר לי. אני סומך עליך. ביום שלא אסמוך עליך, אתה עף מפה."

על השחקנים הגדולים:

אחרי הפסד ב-34 נקודות לסלטיקס הרגשנו נורא. חשבנו לעצמנו שאין לנו סיכוי.

קארים עבדול ג'באר, לא הבחור הכי קולני בקבוצה, שבר את השתיקה בחדר ההלבשה. הוא היה מזיע ועייף.

"אני רוצה להתנצל בפני כולכם. היו לי מיגרנות ושיחקתי כמו פח אשפה. אבל אני לא אשחק ככה יותר." הוא עוצר לרגע ואז חוזר על דבריו. "אני מבטיח. אנחנו הולכים לנצח את הסדרה הזו."

קארים – שבדרך כלל יושב בצד באימונים כי הוא כבר מבוגר ורוצים לשמור אותו למשחקים – מתאמן. ולא סתם. שלושה אימונים ברצף. כל תרגיל, כל ספרינט. הוא משמש דוגמה אישית.

עבדתי בקבוצות אחרות. אין קבוצה גדולה באמת שמונהגת בידי המאמן שלה. הקבוצות הגדולות מונהגות בידי השחקנים.

מספר ימים אחרי שמג'יק ג'ונסון קיבל הודעה על כך שהוא נושא את נגיף ה-HIV (שעלול להתפרץ ולהוביל למחלת האיידס), נפגשנו בחדר ההלבשה במתחם האימונים שלנו. אני מזועזע. מג'יק אומר לי:

"כשאלוהים נתן לי את המחלה הזו, הוא נתן אותה לאדם הנכון. אני הולך לעשות משהו ממש טוב עם זה."

מג'יק הראה לי איך מתמודדים עם כזה אירוע. אתה מרים ראש, תמיד מחפש את החיובי וממשיך קדימה.

קובי בראיינט לא היה יותר מוכשר מאחרים. הוא עבד קשה יותר מאחרים. הוא היה יותר תחרותי מאחרים. ואם הוא הפסיד, הוא השתמש בהפסד כדי ללמוד ולחזור חזק יותר. הוא למד ולמד את המשחק עד שהוא הפך להיות מבריק אינטלקטואלית. בהפסקת המחצית, בזמן שהחברים שלו לקבוצה בדקו אימייל וטוויטר, קובי היה אצלי במשרד ולמד בעזרת קליפים מהמחצית הראשונה.

על פרופורציות:

בעבודה שלי לא הרגשתי לחץ חיצוני, לא היו איומים בפיטורין ולא בוס שכל הזמן מחפש לתפוס אותי טועה. הלחץ העיקרי היה פנימי. רציתי לעשות את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר. מבחינתי, זה אומר לדאוג קודם כל לשחקן.

נכון, כמעט כולם אף פעם לא 100%, ולפעמים צריך לשחק גם כשכאוב, אבל הרופאים של הקבוצה ואני דאגנו לעשות בכל רגע נתון מה שטוב לשחקן, והמנהלים שלנו גיבו אותנו. לא עבור כולם זה כך.

במשחק צעירי האולסטאר של ה-NBA בשנת 1997 זכיתי להיות בצוות של קבוצת המערב. אימן אותה רד הולצמן, שאימן גם את פיל ג'קסון. שאלתי את ג'קסון איך הולצמן היה אחרי הפסדים וניצחונות. הוא לי שהולצמן תמיד היה אומר להם כך:

"אחרי ניצחון אני הולך הביתה לאכול צלי של אשתי ולשתות כוס וויסקי. אחרי הפסד אני הולך הביתה לאכול צלי של אשתי ולשתות כוס וויסקי."

‍