רוב ההרצאות שזכורות לנו לטובה בזכות מרצה עם כריזמה או הדגמות משוגעות הן בדיוק זה – הרצאות. זה כמו לנסות ללמוד לנגן בפסנתר על ידי צפייה במורה מנגן.
החלק הכי חשוב בללמד בכאילו הוא שזה נראה כאילו אנחנו מלמדים מעולה, התלמידים או הספורטאים מרגישים כאילו הם לומדים, ומי שיתבונן מהצד יחשוב שהוא צופה בשיעור או באימון מצוין.
הבעיה היא שמעט מאוד למידה מתרחשת בפועל.
אנחנו מסבירים.
אנחנו מדגימים.
אנחנו עוצרים.
אנחנו מתקנים.
אנחנו מזיזים להם אברי גוף חשובים.
אנחנו מסבים את תשומת הלב לכל הפרטים החשובים.
אנחנו מפריעים.
נכון, זה קל.
יותר קל לתכנן שיעורים או אימונים ככה.
לתת מיומנות ולחזור עליה שוב ושוב עד שהיא מושלמת.
לעצור, לתקן, להסביר, לפעמים להתעצבן קצת "למה לא מבינים, זה כל כך פשוט".
זה נראה כל כך ברור מאליו.
כמעט כולנו התאמנו ככה בעצמנו.
הרבה יותר קשה לעצב תרגילי אימון שיעזרו לספורטאים להבין דברים עבור עצמם, לפתח אסטרטגיה וטקטיקה משלהם ועוד לגרום לכך שאלה יעזרו להם להגיע למטרות שלהם.
הכותב בבלוג שבקישור למטה מספר שפעם היה מתכנן שיעורים בעזרת השאלה "מה אני הולך לעשות מחר בכיתה?" ועכשיו הוא מתכנן שיעורים בעזרת "מה התלמידים שלי יעשו מחר בכיתה? איך זה יעזור להם להתקדם לעבר מטרות הלמידה שלהם?"
למידה נועדה להיות מאבק מנטלי בין דברים שהם כבר יודעים לדברים שעוד לא למדו.
זה כך גם בלימוד.
גם המאמן צריך להיאבק למצוא דרכים יעילות יותר ללמד, להציב אתגרים, לגרות את החושים הרלוונטיים ולעודד יצירתיות.
למתעניינים בתחום ה"לימוד בכאילו" מומלץ מאוד הבלוג https://fnoschese.wordpress.com/page/13/?ref=spelling
