איך יכולה הפסיכולוגיה של הספורט להפחית סיכון לפציעות ולעזור לשיקום מהן?
פרק 15 מתוך הספר "הפסיכולוגיה של הספורט, המאמץ והביצוע" תאוריה ויישום.
הקשר בין גורמי הפציעה להתרחשותה:
במרכז המודל של וויליאמס ואנדרסן (1988) נמצאת תגובת הלחץ בהקשרים הקוגניטיביים והפיזיולוגיים שלה.
אם הספורטאי/ת תופס/ת את המצב כמאיים, הפרשנות עצמה יכולה להביא לשינויים פיזיולוגיים ולחלוקת קשב שונה שבעצמן עלולות לפגוע בספורטאי/ת.
הבדלים אישיים בתגובה ללחץ עשויים להצביע על פגיעות לפציעות לעומת חוסן.
אסטרטגיות להפחתת סיכון לפציעה כוללות, בין היתר, חינוך לבטיחות, טיפוח הכושר הגופני, אימון עצבי שרירי והערכת סיכונים והפחתתם.
הורים יכולים לסייע לספורטאי/ת על ידי חיזוק התנהגויות ראויות ומאמנים יכולים להפגין סגנון אימון תומך, להבהיר ציפיות ולהציע הצעות לבחירה (בשונה מכפיית החלטות).
עם זאת, בסופו של דבר האחראי העיקרי בהצלחת האסטרטגיות האלה לטווח ארוך הוא הספורטאי.
אם הספורטאי מרגיש שהמאמן תומך באוטונומיה שלו ומרגיש שהוא (הספורטאי) מקבל מענה מיטבי לצרכים הבסיסיים שלו בספורט, יש פחות סיכוי שייפצע, ביחד עם מוטיבציה פנימית גבוהה שגם היא מקטינה סיכון לפציעה.
התערבויות פסיכולוגיות שונות (דיבור עצמי וטיפול בדפוסי התקשורת עם המאמן, למשל) הוכחו כמפחיתות סיכון לפציעה, ביחד עם טכניקות לוויסות עירור והגברת הריכוז כמו מדיטציה, אימונים למיקוד קשב ועוד.
ההיבט הפסיכולוגי בתהליך שיקום מפציעות ספורט:
כדי להעריך תהליך שיקום צפוי, יש להביא בחשבון, מלבד מנגנון הפציעה וחומרתה, גם את אופן ויכולת ההתמודדות עם לחץ, הרגלי החיים, מנגנוני ההגנה והמוטיבציה של הספורטאי/ת והקשרים החברתיים שלהם.
התגובות הרגשיות וההתנהגותיות של הספורטאי יעזרו לקבוע את תוצאות ההתאוששות.
ספורטאים שמפגינים תפיסות חיוביות ותקווה תורמים להתאוששות שלהם.
הספורטאי/ת עלולים להרגיש מבודדים מבחינה חברתית, לחוות פגיעה בזהות הספורטיבית שלהם (ופגיעה בזהות בכלל), עלולים לחשוש שרמת הביצועים שלהם לא תחזור לרמה של לפני הפציעה ואפילו לחשוש שיחליפו אותם בזמן שהם פצועים.
פחד הוא רגש דומיננטי בעת החזרה לפעילות.
המצוקה הרגשית לעתים מלווה בפרשנויות לא מדויקות של מצבים נתונים, ואלה עלולים להפריע להמשך ההחלמה.
ספורטאית פצועה החוששת מחוויה שלילית עקב החזרה למגרש עלולה ליצור נבואה המגשימה את עצמה.
דיבור עצמי שלילי והדמיות שליליות, המלווים במצב רוח שלילי יגרמו לדבר ממנו היא חוששת להתרחש.
לפעמים, מופעל לחץ חיצוני על הספורטאי - מצד הקבוצה, צוות האימון, או המשפחה. ספורטאי שחש לחץ חיצוני לחזור לפני שהוא יודע שהחלים ב-100% נמצא בסכנה גדולה יותר להחמיר את הפגיעה שלו.
בפעמים אחרות, הספורטאי הוא זה שלא מקשיב לעצת הרופאים ובוחר לחזור לפעילות לפני סיום תהליך השיקום מתוך תחושה ש"הוא מכיר את הגוף של עצמו". גם זה גורם סיכון לפציעה חוזרת.
חששות לקראת חזרה לפעילות:
פחד מפני פציעות חוזרות - פחד שמתגבר ככל שמועד החזרה קרוב יותר. הפחד הזה עלול להוביל לפרישה מהספורט וגם לפציעות חוזרות.
חשש מחוסר יכולת להפגין את הביצועים שהופגנו לפני הפציעה - בגלל חוסר ברמה הטכנית, חוסר ברמה הגופנית או אפילו התקדמות של הספורטאיות האחרות.
הרגשת בידוד חברתי - החברים לקבוצה לא מספיק תומכים או הצוות המקצועי (מאמן, מאמן כושר, פיזיותרפיסט) לא משתפים מידע מספיק כדי להתמודד עם הפציעה ועם תהליך ההחלמה.
חשש לאבד את המקום בקבוצה או בנבחרת - דבר שמוביל לשיקום לא אידאלי וחזרה מוקדמת מדי לפעילות.
חשש לייצוג עצמי נמוך - הספורטאית רגילה להפגין ביצועים מסוימים, והיא חוששת לפגוע בשמה הטוב או מכך שלא תעמוד בציפיות של הקבוצה או המאמנ/ת.
קיים מגוון גדול של אסטרטגיות פסיכו-חברתיות להתמודדות עם קשיים ולשיפור תוצרי שיקום מפציעות ספורט:
הדמיה, ניהול לחץ, הצבת מטרות, דיבור עצמי, הרפיה, אימון סימולציה, ניהול רגשות, שכנוע מילולי, ניהול יומן מעקב, תמיכה חברתית, חיזוק הזהות הספורטיבית, ועוד אחרות.
התוצאות של השיקום יכולות להיות פנימיות, כלומר קשורות לרגשות ולמחשבות של הספורטאי/ת, או חיצוניות, כלומר קשורות לגוף הספורטאי/ת (טווח תנועה, סבולת שריר, יציבות ועוד).
ההמלצות הן להשתמש במגוון הכלים הללו כדי לפתח, במקביל לשיקום הפיזי, את החוסן של הספורטאי/ת ואת תחושת המוכנות לחזרה לספורט כדי שיוכלו לדחוף את עצמם לקצה גבול היכולת ולמצות את הפוטנציאל שלהם.
