בצבא היו לחברים שלו כל מיני רעיונות מצחיקים ודרכים לעשות שטויות, אבל ששבסקי לא זרם איתם.
הוא היה חבר טוב, אבל מי שקיבל עונש על התנהגות לא היה יכול להיות חלק מקבוצת הכדורסל. ששבסקי נהג באוטובוס הנכון.
האימונים של נייט היו קשים. מספר שחקנים הקיאו בזמן האימון או אחריו. זה היה בתחילת השנה, וזה רק נהיה קשה יותר משם.
עבור נייט, אלה היו צריכות להיות השעתיים הכי מדויקות של החניכים שלו בכל היום, ותזכרו, זה היה הצבא. גם ההתנהגות של נייט, כבר אז, הייתה קשה.
שנים אחרי זה השחקנים שלו לשעבר היו מפקדים בצבא, נלחמו בכל מיני מקומות, ותמיד אמרו שלהיות שחקן של נייט היה יותר קשה מכל דבר שקרה להם בזמן הלחימה.
ששבסקי לא היה אומר כלום. הוא לא היה מתלונן על נייט.
נייט דווקא התלונן על ששבסקי. הוא לא הצליח לבטא את שם המשפחה שלו כמו שצריך, והוא קילל אותו כשאיבד כדורים.
"לפחות הוא מדבר אליך," אמרה לו אמא שלו. "כשהוא מפסיק לדבר אליך תדע שאתה בבעיה."
נייט העדיף שלא יהיו לשחקנים חברות. הוא ראה בזה הסחת דעת. ששבסקי פגש את אשתו לעתיד וזה לא עניין אותו מה נייט חשב. הוא היה מאוהב לגמרי.
במחנה אימונים נייט הגיע לשולחן ארוחת הבוקר וראה את ששבסקי והחברה שלו יושבים זה עם זה בשולחן נפרד מהקבוצה. הוא חשב שהיא ישנה איתו בלילה. הוא זעם. הוא אמר לו שהוא שוקל להוציא אותו מהקבוצה.
ששבסקי לא וויתר, הוא הסביר לו מה קרה ונייט נרגע. ששבסקי היה היחיד שהיה יכול לגרום לנייט לרדת מהעצים עליהם נהג לטפס.
זה היה ככה גם על המגרש. ששבסקי היה עם משמעת, אבל הוא גם היה רגוע. הוא עזר לשחקנים אחרים עם הבעיות שלהם ושכנע חלק מהם לא לפרוש מכדורסל. כשנייט היה צריך להגיע לפגישה מסוימת, הוא היה מבקש מששבסקי להחליף אותו באימון.
כשאבא של ששבסקי מת בשנה האחרונה שלו באוניברסיטה, נייט שחרר אותו להגיע הביתה ואמר לו לקחת כמה זמן שהוא צריך. הוא גם נתן לו כסף כדי לנסוע (אז זה היה אסור לפי חוקי המכללות) והגיע לבקר את המשפחה.
"זה היה נראה ששום דבר אחר לא היה יותר חשוב מאשר לעזור לאמא שלי ולי באותו רגע" אמר ששבסקי על אותה תקופה.
היו להם 2 משחקים לנצח כדי להגיע לפלייאוף, אבל נייט נשאר עם הרכז שלו וגם השתתף בהלוויה.
כמו בקבוצה של ווסט פוינט, גם בנבחרת של הצבא בזמן השירות שלו ששבסקי היה ידוע יותר בזכות הקשיחות שלו ופחות בזכות היכולות. המאמן לא נתן לו לשחק הרבה, אבל נעזר בו כדי לנהל את האימונים ולעשות סקאוט על יריבות. ששבסקי אהב את זה. הוא גם התייחס לשחקנים כולם בצורה שווה, בלי קשר למעמד הצבאי שלהם או הדרגות שהיו להם על הכתפיים.
ששבסקי אהב לנצח והוא חשב שארצות הברית לא מנסה לנצח במלחמה שלה בצפון קוריאה. הוא לא הבין למה ארה"ב בכלל נשארת שם, ואם היה מקבל פקודה היה נכנס עם החיילים שלו, אבל הוא לא התכוון להתנדב להיכנס ראש בראש ללא צורך. "יש 5 דקות לסיום, אתה לא הולך לנצח את המשחק, אין בשביל מה להיכנס למשחק."
אחרי חודשים רבים בלי לראות את הבית - וזו הייתה תקופה בלי פייס טיים, בלי סקייפ, בלי כלום - אשתו של ששבסקי לקחה את הבת שלהם ובאה לבקר.
אסור היה להן לגור בבסיס, אז הן ישנו במחסן ציוד(!) במשך שלושה חודשים(!!) בסוד(!!!) כדי להיות ליד מייק.
כשבובי נייט הזמין את בעלה להיות עוזר בצוות שלו באינדיאנה, מיקי ששבסקי לא אהבה את הרעיון.
היא לא אהבה איך שהוא התייחס לבעלה כשהם היו במלון ההוא, והיא לא אהבה את אינדיאנה. היא חשבה שעכשיו, אחרי המלחמה, בתור קצין הוא יוכל לחיות חיים שקטים.
ששבסקי רק רצה לאמן כדורסל, והזדמנות לאמן לצידו של נייט לא מגיעה כל יום.
באחד האימונים נייט החליט לפצל את הקבוצה למשחק אימון פנימי. הוא אמר לששבסקי שהוא אחראי על החמישיה.
ששבסקי היה מופתע, והייתה לו דקה לדבר איתם - הקבוצה מספר אחת במדינה - תחת העיניים של נייט. הוא לא אמר מילה. כלום.
נייט התעצבן והתחיל לצעוק עליו לפני כולם. ששבסקי למד את הלקח.
כשהאוניברסיטה של הצבא חיפשה מאמן לקבוצת הכדורסל שלה, ששבסקי אפילו לא היה עוזר רשמי בקבוצה כלשהי, אבל הוא הגיע לרשימת המועמדים.
נייט המליץ עליו. אחרים זכרו אותו מתקופתו כשחקן. הראיון שלו עבר בצורה נהדרת. הוא היה מוכן.
הדיקן של האוניברסיטה העיר שמייק ששבסקי לא בדיוק הרשים כקצין ולא מזמן התפטר מהתפקיד שלו בצבא. "אנחנו לא מחפשים קצין. כאלה יש פה יותר מדי. אנחנו מחפשים מאמן כדורסל," אמר אחד החברים בוועדה. ששבסקי קיבל את התפקיד.
במשחק אחד זכור לטובה, ניצחה Army את דרום פלורידה. ששבסקי גרם להם להאמין שהם יכולים. שאם הם יבצעו את תוכנית המשחק וישחקו ביחד, שום ניצחון לא יהיה הפתעה.
"הוא גרם לנו להרגיש שייכים".
ששבסקי גייס אחד מהשחקנים בסגל גם בזכות הבטחה שהם ישחקו בטורניר שקרוב לבית שלו. כשהגיעו לטורניר הם גם העפילו לגמר, אבל ששבסקי לא שיתף את השחקן באף אחד מהמשחקים, למרות שהקהל הביתי הורכב מחברים ומשפחה שלו. זו הייתה השפלה. השחקן החליט שהוא כנראה לא ימשיך. בנוסף, היו לו בעיות לימודיות והוא עמד בפני וועדה שרצתה לסיים את לימודיו.
אל הוועדה הגיע מייק ששבסקי, המאמן שלא נתן לו לשחק, ואמר להם שזו האחריות שלו. הוא הביא אותו לקבוצה למרות שידע שיתקשה עם המטלות הלימודיות, ושהוא מבקש מהוועדה להתחשב במוסר העבודה של השחקן על המגרש לפני שהם מחליטים. הוועדה התחשבה בדעת המאמן. השחקן הבין למה בכל זאת כדאי להישאר.
ששבסקי הזכיר לשחקנים שכדורסל זה ספורט מגע, והוא ציפה שהחסימות שלהם יהיו חזקות. הם היו צריכים להדגים עליו. הם נהנו לפוצץ אותו והוא נהנה מהתוצאות של זה על המגרש. כשהם לא עמדו לסחוט עבירת תוקף כמו שהוא ציפה, הוא הדגים בעצמו איך סוחטים עבירת תוקף.
ששבסקי התראיין לתפקיד באוניברסיטה אחרת, אבל לא קיבל אותו. הוא היה מתוסכל מהסגל שעמד לרשותו.
כששחקן איחר לאימון בגלל סופת שלגים יוצאת דופן, ועוד התאמן גרוע, ששבסקי נכנס בו לפני כולם, והעיף כיסא לכיוונו.
"זה היה הכיסא או אני." אמר השחקן.
