ואז אני מספרת לתלמידים שלי בסדנת הכתיבה איך ייראה מחר בבוקר:
מעט רעיונות, המון ניירות ריקים, יהירות מפלצתית והערכה עצמית נמוכה בכמויות שוות.
הם ירצו להיות ממש טובים מהרגע הראשון וזה לא יקרה, אבל יום אחד הם יהיו טובים אם הם רק ימשיכו להאמין ולהתאמן.
ואולי הם יעברו מלרצות לכתוב משהו מסוים ללרצות לכתוב, פשוט לכתוב.
כי זה כיף.
כי זה טוב.
כי מגיעים רעיונות וחושבים על דברים ומעבדים את החיים בצורה נעימה יותר ככה.
יהיו להם ימים של שעמום ליד השולחן, ימים של כעס וייאוש, ימים שהם ירצו לעזוב את זה אחת ולתמיד וימים שירגישו שתפסו גל והם רוכבים עליו.
ואני אומרת להם שהסיכויים להוציא ספר לאור נמוכים. מאוד.
ביטחון כלכלי? שלוות נפש? שמחה? סיכוי קטן.
היסטריה, טיקים סמויים, בעיות כספיות קשות? סיכוי יותר גדול.
הם בכל מקרה צריכים לכתוב.
כי גם אם הם יצליחו, ויפרסמו, זה עדיין לא ייתן להם את האישור הזה שהם מקווים לו.
לא תהיה שביעות רצון.
אבל כן תהיה תחושה של חיים.
כשאנחנו כותבים אנחנו מרגישים בחיים.
אנחנו מגשימים את הציפיות שלנו מעצמנו.
(אתם יודעים כמה אני נהנה מכתיבה ואיך זה בקלות משתלב עם תחומים אחרים בחיים שלנו. בהמשך הימים הבאים עוד קטעים ומחשבות מהספר)
