מתוך הספר Conscious coaching.
1. להתמקד רק בדברים שחשובים לנו.
הספורטאים לא באים כדי לעבוד עבורנו. הם באים כדי לעבוד איתנו.
אנחנו צריכים להיות משוכנעים שמה שאנחנו עושים הוא נכון, אבל לא צריכים לרצות שליטה ב-%100 מהזמן.
אם ספורטאי מתנהג בצורה לא מתאימה או מהווה הפרעה לקבוצה, אפשר להעיר לו.
אם המטרה היא רק הפגנת כוח ושליטה, זה מיותר, בכל רמה.
2. תמיד לרצות להיות המומחים.
אפשר לזהות מצוינות בקלות, וגם בולשיט.
אם אנחנו לא יודעים על מה אנחנו מדברים, זה ברור לכולם.
אין צורך להשתמש במילים גבוהות או מסובכות כדי להוכיח שאנחנו חכמים.
להיפך - כמה שיותר פשוט, יותר טוב. לכולנו.
3. לרצות להיות חברים שלהם.
להיות מאמנים שאפשר להתחבר אליהם - כדאי.
ליצור מערכות יחסים חיוביות עם הספורטאים - כדאי.
אבל התפקיד שלנו הוא להוביל אותם, להנחות אותם, לקדם אותם. אנחנו לא חברים שלהם.
אנחנו יכולים לצאת למסיבה ולהגיד שלום.
אנחנו יכולים להכיר להם את בני הזוג שלנו או את הילדים או את הכלב.
אנחנו צריכים להיזהר שמערכת היחסים לא תהפוך להיות משהו שלא התכוונו אליו.
4. להכריח אותם.
לא כל אחד רוצה להתאמן בצורה דומה.
נכון, יש דברים שהמדע כבר יודע לקבוע שהם הדבר הכי טוב שאפשר לעשות.
ועדיין, גם המדע מאפשר סטיות תקן, וגם ההנחיה הכי ברורה יכולה להיות לא מתאימה למישהו, מכל סיבה שלא תהיה.
אולי להכריח יפתור בעיה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך זה רק יגדיל את הנזק.
5. לחשוב שרק המוזיקה שאנחנו אוהבים היא המוזיקה הכי טובה.
וזה נכון לא רק למוזיקה - זה נכון לסגנונות ריקוד, לתחביבים, לשימוש ברשתות חברתיות, לדעות פוליטיות, לסלנג ולכל דבר.
זה שגדלנו בצורה מסוימת, בתרבות מסוימת, בחברה מסוימת לא הופך את ההעדפה שלנו ליותר טובה.
לפעמים היא יותר טובה עבורנו. וגם זה לא תמיד.
אפשר להכיר סוגי מוזיקה חדשים.
אבל גם אם לא רוצים להכיר סוגי מוזיקה חדשים, אין צורך או סיבה לבטל את של אחרים.
כל עוד תרבות הדיון נשארת גבוהה, מותר גם לא להסכים.
6. לתת לרגשות ולמצב הרוח של הספורטאים לקבוע את האנרגיה באימון.
כולנו מכירים את זה.
הם נכנסים בשפת גוף שפופה, מתלוננים על משהו שקרה או משהו שיקרה, נראים עייפים או עצובים, לא עושים חימום ברצינות המתאימה, וכו.'
לפעמים אפשר להתחיל מחדש את האימון.
לפעמים אפשר לתת להם מהאנרגיה של עצמנו.
לפעמים אפשר לשלוח אותם הביתה (בחמלה, לא בעצבים).
אבל לאנרגיה של האימון יש רף שאין לרדת ממנו.
וממילא, כל הרעיון באימון הוא לדעת להוציא מעצמנו יותר ממה שנראה לנו שיש בנו.
אז גם בימים כאלה.
7. לבודד את עצמנו מהמאמנים האחרים.
לא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו טובים, או בכירים, או מנוסים - כדאי להסתובב קצת ולשאול ולברר ולצפות באחרים.
צעירים ככל שיהיו. חסרי ניסיון ככל שיהיו.
כדאי לתת להם הזדמנות וללמוד מהם לפי הכישורים שלהם - לא רק לפי הגיל שלהם.
ומי יודע, אולי הם יהיו המנהל הבא שלנו.
8. להיכשל בהקצבת זמן להרהר על המקצוע שלנו.
חוץ מבדיקה עצמית לגבי מה אנחנו יכולים לעשות יותר טוב, אפשר גם לבקש ממאמן אחר לצפות בנו ולהגיד לנו מה הוא חושב.
אפשר לבקש מהמנהל המקצועי שלנו.
אפשר לבקש ממאמן צעיר (או חניך בקורס מדריכים) לבקר באימון ולהגיד מה הם רואים או לשאול שאלות.
פרספקטיבה חיצונית היא כלי מאוד חשוב בהתפתחות שלנו.
9. להיות יותר מדי שחור ולבן.
לא כל מה שאפשרי תיאורטית הוא אפשרי מעשית, ולא כל מה שאפשרי מעשית הוא נכון עבור הספורטאים.
יש מגבלות תקציב, יש מגבלות ציוד, יש מגבלות מגרש, יש מגבלות זמן, יש מגבלות אנושיות (החיה המורכבת בעולם - האדם!)
ועדיין צריך לאמן.
היטב.
לא כל מה שנראה מושלם באינסטגרם הוא מושלם במציאות, ולא כל מה שנראה מעפן במציאות הוא אכן מעפן. אולי הוא הכי טוב שיש בהתחשב בנסיבות.
10. להיות מכורים לתעודות.
ההתקדמות שלנו לא תלויה בכמות התעודות שלנו, או הקורסים שלקחנו.
ההתקדמות שלנו תלויה ביישום של הידע שאנחנו מקבלים בקורסים.
לשבת בהשתלמות ולקבל תעודת סיום לא הופך אותנו למאמנים יותר שלמים.
לשבת בקורס ולקבל "הסמכה" לא הופך אותנו לסמכות.
אנחנו צריכים ליישם את הידע הזה, יום אחרי יום.
11. לצפות יותר מדי, מוקדם מדי.
לפעמים צריך לתת לשיר להתנגן כמה פעמים עד שמבינים את המשמעות העמוקה של המילים.
גדולים ונהדרים ככל שנהיה, אנחנו לא יכולים להשפיע על הכול ועל כולם תוך כמה ימים או כמה שבועות.
ייקח חודשים, לפעמים שנים, עד שנראה תוצאות.
שינוי של תרבות אימון - אצל ספורטאי או אצל מועדון - לוקח זמן.
וזה בסדר, כי אנחנו כאן לטווח ארוך.
12. לא לשאול את דעתם של הספורטאים.
פריצות הדרך הגדולות והתובנות המשמעותיות ביותר שלנו יגיעו מחוץ לראש של עצמנו.
לא רק מהמנהלים שלנו או מהמאמנים שאנחנו מעריכים.
כדאי לשאול את הספורטאים שאנחנו מתיימרים להוביל ולקדם מה דעתם, מה הם חושבים ומרגישים,מה החוויה שלהם.
13. לקחת דברים בצורה אישית מדי.
אנחנו נוטים לחשוב שהכול מתמקד בנו, אבל יש מעט מאוד אנשים, אם בכלל, שקמים בבוקר ותוהים איך אנחנו מרגישים.
בין אם שלחנו הודעה שלא היינו צריכים, אמרנו משהו שהתפרש לא נכון או כתבנו תוכנית אימון שהתבררה ככישלון - פעולה אחת לא הופכת לאופי שלנו או לגורל שלנו.
לומדים מזה ועוברים הלאה.
תמיד קדימה.
