כותבת הסופרת אן למוט:
"כתבתי ספר שמאוד רציתי שאבא שלי יקרא לפני מותו. כתבתי ספר כזה גם עבור חברה טובה שלי.
עורך של מגזין חשוב קרא את הספר על אבא שלי וכתב לי "טעית לחשוב שכל מה שקרה לך מעניין".
זה היה לא יפה מצידו, והייתי בהלם, אבל לא כתבתי את הספר עבורו. כתבתי את הספר עבור אבא שלי.
והוא קרא אותו לפני שמת.
הספר הגיע לקהל המיועד לו, והכנסתי בו את כל הלב שלי.
שזה, כמובן, איך שהייתי רוצה לכתוב תמיד.
הסופרת אנני דילרד אמרה שעלייך לתת ליצירה שלך מדי יום את כל מה שיש לך.
אם תתני, תמיד יהיה לך עוד לתת.
זה נשמע לי לא הגיוני ואני מנסה להתנגד אבל כל פעם שאני נותנת את כל כולי אני מרגישה ממש טוב.
אין חשיבות בלהוציא את הסיפורים שלנו לאור.
יש חשיבות בנתינה.
ולבסוף,
השתדלו לא לרחם על עצמכם כשאתם מגלים שהעסק הזה קשה ובודד.
נראה לי שאתם רוצים לכתוב. אז תכתבו.
לא הייתם חייבים להירשם לקורס. לא גררתי אתכם למערה שלי אחרי שנתתי לכם מכה בראש עם נבוט.
יש בנו אמונה שארמונות החול שנבנה לא יישטפו עם הגלים חזרה אל הים.
אולי זה יקרה לחלק מאיתנו, אבל החלומות שלנו, ארמונות החול הללו, ככל הנראה לא יחזיקו מעמד.
לא נוזמן לתכנית אירוח. לא נבלה עם בן או בת הזוג המפורסמים שלנו במסיבות נוצצות. לא נפרסם במגזינים הגדולים.
אבל חיי כתיבה הם חיים מעניינים, ממריצים, אידאליים, מעוררים רוחנית, מלאים אתגר ועונג וכאב ומחויבות.
וגם אם זה לא יפורסם, אולי זה יעזור למישהו אחר. יעזור לו להרגיש, לדבר, להקשיב, לכתוב, להביע.
המילים שלנו יכולות להיות מגדלור עבור אחרים.
מגדלורים לא מסתובבים על האי ומחפשים סירות שצריך להציל.
הם פשוט עומדים להם ומאירים.
ולכן, עלינו לכתוב בכל הכוח, כל יום אם אפשר, ועד סוף ימי חיינו.
